The relationship between the study of Talmud and Philosophy in Rabbi Joseph B. Soloveitchik zt?l?s Ish HaHalakhah, or Halakhic Man, can be summed up briefly by saying that philosophy is used to justify the religious primacy of Talmud study, more specifically of the effort to abstract legal principles from the Talmud. The book presents the utterly absorbed Talmud scholar as a passionate spiritual being forged out of the dynamic tension between the cognitive and religious aspects of human personality. This spiritual being , however, betrays no interest in philosophy.
Which generates a problem - if Rabbi Soloveitchik endorsed complete concentration on Talmud, why did he spend time writing this book? As Rabbi Jonathan Sacks has noted, the Halakhic Man could not have written and would have had no interest in reading Rabbi Soloveitchik?s philosophic exploration of his consciousness.
The 1986 appearance of Halakhic Mind, a programmatic work written prior to Halakhic Man, only intensified this difficulty. Halakhic Mind displays only a utilitarian interest in the intellectual output of the Halakhic Man. It advocates, rather, a sweeping philosophic program, one involving first the diachronic and synchronic study of all prior Jewish philosophy with the aim of distilling the halakhah-based essence common to all - the works of Halakhic Men would, perhaps, be useful in the distilling process - and second, the development of a ?new worldview out of the sources of Halakhah?, for which the works of Halakhic Men might provide raw material. In short, it advocates writing works such as Halakhic Man rather than developing the consciousness that work describes.
The best resolution of these seeming contradictions is to treat Halakhic Man as a (brilliant) extended apologetic rather than as a personal statement. I will demonstrate that Rabbi Soloveitchik presents the Halakhic Man in a way that fails to account for the critical Talmudic text regarding the relative significance of Talmud and philosophy, and that this failure is deliberate and openly acknowledged. Second, I will show that the pivotal citation in the work is excerpted with great selectivity, and that a look at the full quote undermines the worldview of its alleged ?hero?. I will argue that Rabbi Soloveitchik did this with the conscious intent of undercutting his apologetic for the sufficiently sensitive reader.
We began by noting that the Halakhic Man has no interest in philosophy, but rather is interested only in the study of Talmud (probably only the legal sections of the Talmud). This position is not indefensible, nor perhaps even ideosyncratic, but neither does it follow self-evidently from the belief that Torah study is the primary commandment. As Rabbi Soloveitchik was indubitably aware, Maimonides in the opening chapters of his Mishneh Torah identifies philosophy as the ultimate form of Talmud Torah. To be precise, he says in Hilkhot Yesodei HaTorah 4:13 that
"ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס, כמו שאמרו "ארבעה נכנסו לפרדס", ואע"פ שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין. ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים, שהרי אמרו חכמים: (סוכה כח: בתוך תיאור של לימודו של רבן יוחנן בן זכאי) "דבר גדול - מעשה מרכבה, ודבר קטן - הוויות דאביי ורבא" (סוכה כח.) , אעפ"כ ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר."
Any claim for the primacy of Talmud study over philosophy must reckon with this text, and Rabbi Soloveitchik does, although in unexpected fashion. On page 15, he writes
"תעודתינו במאמר זה היא לחדור לתוך כבשונו של תודעת איש ההלכה ולעמוד על מהותו של טיפוס "מוזר ומשונה", המתגלה לעולם מתוך ד' אמותיו "המצומצמות", כשידיו מלוכלכות בשפיר ושליא. ברם כדי לצאת ידי חובתינו במסה זו עלינו לפתוח בביאור שירטוט אופייני וקו יסודי בהשקפתו האונטולוגית של איש הדת בהשוואה אם איש הדעת - שמתוכם של השינויים וההבדלים שבין שניהם, נכיר את בעל הוויות דאביי ורבא."
In other words, Halakhic Man attempts to explore the consciousness of those who believe that Talmud study is primary, but does not endorse this position - rather, it explicitly describes the Halakhic Man as one who studies things that are (relatively) ?minor?.
On page 78, near the close of the section describing the ?worldview and life? of the Halakhic Man, Rabbi Soloveitchik quotes extensively from R. Hayyim Volozhin?s commentary on Pirqei Avot, רוח חיים. The citation is introduced to justify the claim that
"אין לימוד התורה אמצעי למטרה אחרת אלא תכלית השאיפות ויסוד היסודות", and is followed by the declaration that "אלה דברי ר' חיים, תלמידו של הגר"א, ומייסד ישיבת וולוזין, בספרו, וכמדומני, שאינם צריכים לביאור."
I feel justified in calling it the climax of the section, and, as such, the programmatic statement of Halakhic Man?s position on the centrality of Talmud study.
Here is R. Soloveitchik?s citation:
"עניין ה'לשמה' עיקרה לשם אהבת התורה ליגע ולעמוד על שורשה, אבל אם יחשוב אדם כי לשמה הכוונה לדביקות ואם כן לדעתו ולדמיונו יחשוב שיעסוק בשירות ותשבחות ובפרט בספר תהלים מנעים זמירות ישראל המעור[?ר]ים אהבת ה' וקרבתו וזה די לו ובזה יחיה חיים ערבים. אבל לא כן הוא כי הלא מצינו במדרש, שדוד ביקש שהעוסק בשיריו ובזמריו יחשב לו כעוסק בנגעים ואהלות, הרי שנגעין ואהלות יקרים יותר ולא מצינו שהסכים הקב"ה לו בזה לפי שעיקר הלימוד לא לעסוק רק בדביקות כי אם להשיג על ידי התורה המצוות והדינים ולידע כל דבר ודבר שעל בוריו, כלליו ופרטיו וכו' אך הדיבור בהם יהיה לשם הדברים עצמם וכו' כדי להבין ולהוסיף לקח ופילפול ולא רק בדביקות כמו שנשתבשו בזה הרבה, כגון בדיני נזיקין. וכן צריך לפעמים לישא וליתן במיגו של רמאים מה שהרמאי יכול לטעון וכדומה וכו' ואף שלא יכוון בעת הלימוד ענייני יראת ה'' מכל מקום כל הלימוד הוא לשם קודשא בריך הוא וכשהוא מייגע את עצמו בדבר הלכה בפשטות, בודאי השכינה שורה עליו בשעת לימודו ממש, כמאמר חז"ל אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד".
Taken as a whole, the citation certainly seems to prove the ultimacy of Talmud study. But the ellipses are significant. Here is the material included in the first (emphases mine):
"ןלהשיג גם כן סתרי פלאי מעשיו וחקר כבודו. ולזה צריך ללמוד ביגיעה עצומה להשיג אמיתת כוונות התורה .לפי השגתו. וכל אשר יוסיף ללמוד כן יוסיף לחפוץ ללמוד עוד. ובאהבת התורה ישגה ויחשוב והלואי שיוכל לא לישן ולא לאכול רק כל הימים וכל הלילות לייגע ולעיין ולשתות בצמא את דבריה. וכמאז"ל אם שמוע בישן תשמע בחדש. כלי מלא תחזיק וכו'. וכמ"ש באורך נראה אור. ר"ל בתורתך נראה עוד אור תורה כי ע"י אור שהשגנו נראה יותר שיש עוד אור ונקוה להשיגו כדמיון הנכנס לחדר המלך בבית גנזיו המלא אור יקרות ומשם רואה דלת לחדר פנימי עוד וחפץ לכנוס לתוכו ומשם רואה עוד חדרים פנימים וכל בקרוב יותר לחדר המלך עמצו יותר יקר ומהודר עד אין חקר מהחדר החיצון. ואם לא נכנס מתחלה בהחדר הראשון לא היה יודע מאומה אם יש חדרים פנימים זה לפנים מזה. וכן לענין תורה ע"י אור שמשיג מתחלה רואה כי יש עוד אור גדול מזה וכן להלאה. ועל ידי זה יתאוה תאוה להבין ולהשיג עוד עד כי ישיג כל סתרי העולם ומלואה. כריב"ז אשר אמרו עליו שלא הניח וכו' עד דבר גדול וקטן . . .
Here Rabbi Soloveitchik again deliberately describes Halakhic Man as one who has mastered the first step of Talmud Torah, although here the ultimate end, or ?דבר גדול?, is kabbalistic rather than philosophic.
It is perhaps appropriate to note here that the Halakhic Man?s divergence from the ideal of this section of רוח חיים extends to other areas as well. On page 57 of Halakhic Man, R. Soloveitchik states that
"מאן דאמר אחד סובר, כי אין מצוות צריכות כוונה כל וכלל (רק כוונה שלא לצאת שוללת את מעשה המצוה). ואפילו למאן דאמר, שמצוות צריכות כוונה, אין אנו זקוקים לכוונות סודיות המכווהות כלפי עולם הנעלם, אלא מחשבה פשוטה וגלויה לקיים במעשה זה מצוה פלונית אלמונית. ובשעה שתלי תלים של כוונות ויחודים נערמו על ידי חכמי הסוד, המוליכות את תודעתו של האדם לעלמין דלא אתגליין, איש ההלכה איננו יודע שום דבר על תעלומות כאלו.
The Halakhic Man?s focus on Halakhah for its own sake, to the exclusion of the philosophic or mystical, extends to his practice. By contrast, here is רוח חיים in the same ellipsis:
"וזהו מאז"ל (נדרים סב.) "ר"א בן צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם." ושינה לשונו - גבי עשייה אמר לשם פעלם וגבי דיבור אמר לשמם, כי בעשיית המצוות צריך להיות בדביקות גדול."
For readers of Halakhic Mind, R. Soloveitchik?s use of this mode of apologetic should not be surprising, as that book?s fundamental epistemological claim is that G-d can now be studied only via the study of the religious consciousness in all its forms, and specifically in the halakhic form. In other words, Halakhic Mind envisions the the consciousness of the Halakhic Man as a necessary source of data, although certainly not as the ultimate religious religious telos.
I note in conclusion that Rabbi Soloveitchik closes Halakhic Man by describing it as a work designed to uphold the honor of Halakhic Men against superficial contemporary attacks. In this he succeeded spectacularly. But Halakhic Man should not be misread as his answer to the challenge he posed at the end of Halakhic Mind. Out of the sources of the Halakhah, a new worldview still awaits formulation.