שיעור על מגילת איכה


א. שאלה: האם איכה היא שאלה ריטורית, שאינה זקוקה לתשובה, כלומר שאי אשפר שיהיה 
תשובה, או שאלה שהתשובה לה ניתן במשך הקינה?

לפי הטעמים, הפסוק בראשון נחלק לשני חלקים. אמנם, חלוקה זו קשה מכמה סבות

1) המשל של אלמנה אינו מתאים לנמשל של עיר רבתי עם יושבת בדד - יותר ראוי לקרותה 
שכולה, אשה שמתו בניה

2) לפי אזני, הסגנון משונה - אין זה הקבלה מקובלת

עוד שאלה - מה הקשר בין יושבת בדד להיתה למס?

עוד שאלה - מדוע כופלים מלת "רבתי" במובנים שונות?

כבר הציעו האחרונים, ואני שמעתי תחלה מדר. משה בערנשטיין, שבאמת צריכים לחלק את 
הפסוק לשלשה חלקים, כלומר "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם\ היתה כאלמנה רבתי בגויים\ 
שרתי במדינות היתה למס".

פירוש זה מתקן הסגנון, אמנם מעוררת שאלה חדשה - מדוע לא פירשוה מסדרי הטעמים ככה? 

יש לומר שכאן, בפסוק הראשון, מרומז אחד מהצירים החשובים של הספר, כוונתי לקשר בין 
האישי למדיני. אחד ממטרות הספר, או\ו מכלי שימושו של מחבר הספר, הוא 
personification, שניחס לירושלים החריבה כאל אשה. קל לבכות על צרי אישה מעל צרי 
מדינה. אמנם, לבסוף צריכים להבין שבאמת בוכים על מעשה מדיניות יותר מעל טרגדיות 
איש?הייות?. להסביר זה הפסוק משתמש במשל של אלמנה, שהיא חיד גם עצובה גם הכי חלושה 
מבחינה מדינית. כאשר התחלנו לבכות על צער האלמנה, כפי פירוש הטעמים, הפסוק מגלה 
לנו שאין צער זה צער אישי, שמתו האנשים של "רבתי עם", אלא מדיני, של "רבתי 
בגויים". ועל פי זה מבינים שה"אוהבים ורעים" של פסוק ב הם בעלי ברית פוליטיות, ןלא 
באו רק לתאר גודל החורבן ומכאובה.

ב. אפשר למצוא מעבר מקביל בפסוק ב. בתחילה שומעים שאין לה מנחם מכל אוהביה, שאפשר 
לפרש שאינם יכולים לנחמה מחמת גודל צערה. אמנם לבסוף שומעים שזה מפני שבטחה בעמים 
בוגדים.

ג. פסוק מאד בעיותי, שלפי שאר ספרי התנ"ך גלתה יהודה מפני שלא הצליחה במרד. ודוחק 
לתרץ שהעוני ועבודה הביאוה לידי מרד. גם קשה מתי היתה יושבת בין הגויים שרודפיה 
מצאוה שם. ואפשר שנכתבה דרך נבואה, על פי דברים כח:סה. ועוד על זה להלן.

ד. מועד - ידוע מדרש (אני חושב) שאיכה נאמרה פרק אחר פרק בשנים אחר החרבן, שהיתה 
הקינה הראשנה. 

בפסוק זה מופיעים שתי "מלות מנחות" שמאחדים את הפרק, "מועד" ו"מנחם". מועד מופיע 
עוד בפסוק טו ועיין גם כא, ומנחם בפסוקים ט, טז, כא. חשוב גם על "מנוח" בפסוק ג. 
נראה שכלי שימוש זה מופיע גם תוך הפרק עם מלים הוגה, מחמדיה, וכו'. כדי להבין 
משמעתם צריכים לעמוד על שאלות אחרות.

א) למי מדבר המקונן? עד כאן הסברנו כאילו הוא מדבר לנו, ובפסוק ה מדבר על ה' בלשון 
נוכח, אמנם בפסוק י הוא מדבר אל ה' בלשון ישר. 

ב) מה היחס בין המקונן לירושלים? האם יש לו פרספקטיבה אוביקטיבי, או האם הוא רק 
חלק מעמיה?

ג) אחר שירושלים נמשל לאשה, האם ניתן לומר שתהליך הפרק היא תהליך פסיקולוגית?

ה. האם ה"כי" היא התשובה לשאילת "איכה"?

ו. מדוע כדאי להדגיש שלא היה בשרים כח לברוח?

ז. עד כאן ראינו רק תיאור אחד של ירושלים האבילה - בכי. עכשיו לומדים שהיא לא רק 
מבכה, אלא זוכרת העבר. 

ח. זה חשוב מפני שבפסוק ח רואים שזה יוצר תחלת הרהורי תשובה. המקונן עדיין האומר 
שחטאה, אמנם היא נאנחה. ויש להבדיל בין בושה, שיש לה, לאשמה, שהמקונן חושב ראוי 
לה. השווה ירמיה ב "כבשת גנב כי ימצא". 

ט. לכן, בפסוק ט המקונן מסביר שהיא קוראה עכשיו אל ה', ואין מנחם לה ? מקודם, כל 
הצפייה לנחמה היתה לאוהבים. 

?. אבל המקונן כבר מוכן לנחמה, והוא פונה לה' ואומר, ןמשתמש באותו מלה "מחמדיה" 
שעליה היא חשבה, שקשה לה לבטא אשמה מאחר שהיא גם כועסה, שה' עשתה אותה לזוללה בבא 
גויים וכו'. והמקונן ג מרמז כאן לטענת עשה למען שמך. ומלמד זכות עליה שעכשיו היא 
מוכנה להודות, כפי דבריו מקודם, שה' הוגה, אף שאין זכר כאן לפשעיה.

יג. והודאה זו גוררת תשובה. כאן היא מודה שה' השיבה אחור - אשמה במקום בושה.

יד. וכאן מודה על חטאים. 

טו. אולי כאן מכירה שהעומש היתה מדה כנגד מידה.

טז. אולי עוד מדרגה, שעכשיו היא עצבת על ריחוק ה'.

יז. ולכן המשורר עכשיו לוקח צדה בחוז ק - בתחלה לא היו לה מנחמים מפני שבטחה 
בשקרנים, או שהיתה טמאה, וזה גם גרם לנדותה - עכשין כל זה בא מציווי ה' הממאן 
לראות פרישת ידה. 

יח. וציון מקבלה כעונשה הראוייה - מודה שזה בא על קריאותה למאהביה הרמאים. אמנם 
היא מבקשת עוד פעם, אבל לא לנחמה, שהיא מודה שאינה זוכה לה, אלא שעכשיו כל העמים 
רואים שה' עזבה, והיא מבקשת שגם הם יהיו כמוה, או להראות לה שבאמת יש צדקה בעולם, 
או להראות להם שעדיין יש קשר בינה לבין ה', שהרי כל אוכליה יאשמו, ואין זה הנוהג 
שבעולם.